אני עדיין מחפש את המילים, אך בפעמים הקודמות גילתי שלכתוב ולשתף עוזר לי לסגור את האירוע, לשים כל דבר במקום ולחזור לשגרה.

בסוף הפוסט, סירטון המסכם את האירוע.

פתיחה

התארגנות

ההבדל בין איתור וחילוץ של נעדר שטבע לפני יום בים או אפילו בבור מים, לבין גופה שנמצאת כבר זמן מה בתוך המים, הוא הבדל של שמים וארץ. על המחלצים להיות מוכנים לריחות נוראים, מראות קשים ותחושות שילוו אותם גם אחרי שהאירוע נגמר.

אחד השיעורים הפחות נעימים בהכשרה של צולל חיפוש, חילוץ והצלה הוא שיעור פשוט שלא כולל שום תרגולות מורכבת. השיעור נקרא "ככה זה ניראה" והוא כולל צפייה בסדרה של תמונות  מאירועי אמת. זהו שיעור חשוב מאד שנועד לעשות הכנה מנטלית לקראת מה הצולל עלול לפגוש במים חשוכים, קרים ומסריחים. אני מריץ את התמונות בראש בתקווה שזה יעזור לי להתכונן.

כבר בירידה מהרכב שטח של יוסי (צולל זק"א) אי אפשר היה לטעות בריח, "אולי הריח החזק הוא בגלל שכבר חילצו את הגופה והאירוע הסתיים?" תקווה קטנה שנעלמת מהר. מיד ברור כי תנאי השטח הכוללים בור עם פתח קטן וצר, מקום עבודה מוגבל, גופה צפה שנמצאת במים כבר כמה ימים, לא יאפשרו עבודה בטוחה של יותר מאדם אחד. נוסיף לזה את הרצון במצבים מסוג זה לחשוף כמה שפחות צוללים למים המזוהמים (והמסוכנים). שלא לדבר על המראות, הריחות וכל מה שנילווה לזה בחילוץ עצמו ובימים שאחריו. כל אלו מכתיבים את שיטת העבודה.

ההתארגנות איטית, אין לאן למהר. יוסי מתארגן גם הוא, והתוכנית היא שאני ארד לבד ואם יידרש יוסי יצטרף אלי ובינתיים ישמש לי כצולל בטיחות.

מוכנים, החברה של כב"ה מלבישים אותי במשולש חילוץ אליו תחובר מערכת ההרמה שבעזרתה תתבצע הכניסה והיציאה מהבור. שתי דקות לפני הירידה אמרתי לחיים: "אני עם המסכה בלי קשר, יהיה קשה מאד לשמוע אותי, צריך הדממת אתר". לחיים לא צריך להסביר מעבר לזה, כך היה.

MONEY TIME

אני על שפת הבור, הנשימות כבדות אבל אין ריח. המסכה עושה את העבודה. אורי, אופיר, אריק, כפיר ולוחמי אש נוספים מחברים אותי לטבעות וחבלים ומחלקים הוראות אחרונות. עוד דקה ואני תלוי מעל המים. "המשך עבודה", אני שומע את הפקודות, "עבודה לאט".

מתחילים הורדה למים. משהו נוגע לי ברגל – לא, אלו לא המים, זה מה שצריך להוציא. אני מזיז בעדינות עם הרגל ורגע אחר כך אני בתוך במים: "אני במים, שחרר לי חבל". "צולל במים", אני שומע מעליי, "צולל במים", חוזרים על מה שנאמר.

מפחד? כן. קצב הנשימה מדבר בעד עצמו. "שים קודם את הסנפירים, תוסיף אוויר למאזן ציפה, תוודא שאתה צף ויציב, בדוק לעצמך את הדופק – אה, רגע, אי אפשר, הכפפות מפריעות. לא נורא, תנשום, תתרכז בנשימות לאט, לאט". אפשר להתחיל במשימה, המראה הרבה יותר קשה ממה שתיארתי. המים רוחשים ולא בגלל גלים, אבל לפחות אין ריח. איך מתחילים? צריך להוציא בצורה מכובדת, פשוטה ובטוחה. איך לעשות את זה בלי לקפוא? איך לעשות את זה בלי להכניס את יוסי? לא פשוט.

מחליט על שימוש בשק הצהוב (שק ייעודי להוצאת גופות ממים) שעד עכשיו שימש אותי באימונים וקורסים. "כנראה שאחרי זה הוא ילך לפח. 200 דולר כולל משלוח… באסה" אני אומר לעצמי ומצליח לחייך. יופי, הציניות עדיין איתי.

עשר דקות והשק מוכן להרמה. אני שומע הוראות מלמעלה, חבלים, טבעות והשק בחוץ. למעלה אני שומע המולה ודיווחים בקשר.

אני עדיין בבור, קצת קר וגם האור קצת נעלם. כולם עסוקים בגופה ואני לבד עם המים הרוחשים. הפה שלי יבש, אני מת לשתות. "תנשום, תנשום, לאט". אני עוצם עיניים, מחזיק את החבל, נושם ומחכה עד שיתחילו בהרמה שלי החוצה.

דקה, שתיים אולי יותר (באותם רגעים ניראה כמו נצח) ואני בחוץ, עובר שטיפה מכף רגל ועד ראש בזרנוק שהוכן מראש. מת לשתות, רוצה כבר להוריד את המסכה והחליפה, אבל מפחד מהרגע בו גל הריח יתחבר למראות מלמטה. בסוף גם זה הגיע. סיכום מהיר, ברכות הדדיות והביתה.

סיכום

חמש וחצי בבוקר כבר בבית, שוטף ציוד צלילה בחצר באור ראשון כדי לנסות להסיר כל זכר למי הבור.

אירוע כזה לא עובר "על-יד". כל מי שהיה שותף יחווה אותו עוד מספר ימים,  יתחקר ויפיק לקחים, שיפור/שימור איך להיות מוכנים  יותר לפעם הבאה.

ואני, אני שואל את עצמי כמה ימים יקח לי לשים כל דבר במקום, כמה זמן יעבור עד שאוכל לגעת בציוד הצלילה בלי לפחד מהריח ובלי להתגרד. כמה זמן ייקח עד שאפסיק לשחזר כל פעולה מהלילה הזה.

דבר אחד חשוב לי לציין לגבי ליל יולי-אוגוסט 2019 – שיתוף פעולה המצוין בין יחידות כב"ה, זק"א, משטרה, יחידות מתנדבים, וכל מי שנכחו באירוע. תיאום, כבוד הדדי, ניהול שקט ומסודר של החילוץ. כל אחד ידע את תפקידו, מקומו ומשימתו. בלי משחקי אגו, בלי צעקות, בלי בלגן. אולי זו הייתה השעה המאוחרת, אולי אופי המשימה המורכבת כל כך, אולי בגלל שלא היו שם צוותי תקשורת. אני מאמין שהיה זה הבגרות והניסיון של הצוותים.

לי זה נתן תחושת ביטחון אדירה וברגעים הלא פשוטים בבור ידעתי כל הזמן שאני לא לבד, אפילו לא לרגע. כמו שכבר אמרתי בעבר, חילוץ נעדר מתחת למים היא משימה מורכבת שחייבת להיעשות בשיתוף פעולה מלאה של כל מי שנימצא בזירה. זו לא פעולה הרואית. אין ביקורים בבית חולים של הפצוע, אין פגישות בין מציל לניצול. זאת משימה קשה שחייבת להיעשות, עבור המשפחה ולמען כבוד המת.

סרטון המתעד את האירוע